לומדת לְטַפֵּלֵיְבֶּק   

הבלוג של חלי טל שלם   

חוויות מלימודי פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק

למצוא את ארץ-לעולם-כן

 

 

 

 

היא רצה לעברי לחיבוק בקטע אימפרוביזציה מטורף, קוראת לי תוך כדי "אמאאאא!" מה אני עושה עכשיו? ואז היא נפנית אל זאת שמולי, רצה אליה בקריאה אחרת וחוזרת אליי. לא יוצא לי קול מהפה והידיים נפרשות  בגמלוניות.. חית במה אני! לעלות על במה? - קטן עליי! (כלומר, רק אם אני עוצמת עיניים או אם אני קובעת מתכננת ויודעת מה הולך לקרות מראש. וגם אז מעדיפה להיות לבד על הבמה –One woman show ). והנה היא רצה לקראתי שוב ואני מפספסת מרוב מבוכה. מה היא רוצה בעצם? ואיך אני מתמללת - משתמשת בתחושה הזאת בשפה בימתית שתשקף תהליך מקביל למה שקורה כאן ועכשיו?

הרעיון באמפרוביצזיה - מסביר לנו רז במפגש השלישי על תפקיד הבמאית בתיאטרון פלייבק - הוא לא להגיד לרעיון שנולד על ידי מישהו: "כן אבל.." אלא - "כן וגם" או "כן בכיף, אני מצטרף! וגם מוסיף עוד משהו לסצנה". רז מעודד אותנו לפגוש את הבמאית הפנימית שלנו ולשתף פעולה עם במאיות ושחקניות אחרות. קובלסקי מדבר על הנמשל הפסיכולוגי לתפקידי הבמאי, השחקן ומבקר התיאטרון. זה קיים גם בתוך עצמך - היחסים בין אגו לאיד. והסופר אגו המבקר, מפציר בנו קובלסקי – לשלוח אותו רחוק "שילך לשתות בפוּאָיֶיה." הוא דוגם מתוך הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" (2004, מארק פוסטר ודיויד מגי) את הדיאלוג בין ג'יימס בארי שכתב את פיטר פן למפיק שלו כשהם יושבים באולם החזרות "הרי מחזה קרוי "פליי" כלומר משחק "והם" (המבקרים) הרסו את זה, בכך עשו אותו "חשוב". וכשדבר מקבל על עצמו את תפקיד ה"חשוב", המשחקיות עלולה ללכת לאיבוד.

אז איך אני מצטרפת? כי כשבמאית בפלייבק קמה ולוחשת על אזנן של כמה שחקניות את הרעיון שלה, טוענים קובלסקי ורז, היא הקובעת את השפה הבימתית והן לרגע חוזרות יחד אל ארגז החול בגן או אל מגרש המשחקים ומצטרפות. ויש משמעות נפשית לתצרף הזה.

"לבד לא טוב" שר אלון עדר, "ביחד רע

אז איך שלא תראה את זה אין לך ברירה"...

מוכנה להשתתף במשחק?

ספרות ופסיכולוגיה

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים מומלצים

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

פוסטים חדשים

16/6/2018

Please reload

ארכיון
Please reload

חיפוש לפי תגיות