זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום

להבחר על ידי המספרת כפרוטוגניסט שתגלם אותה. לחשוב יחד בקבוצה איך לגלם את זה הכי נכון. להכנס לתפקיד. להכנס מדי. לראות מולי את הסיוט חוזר מבלי יכולת לעצור. מבלי יכולת לומר אותי. מבלי להנמיך את העוצמה. והלא יש לי שלט ביד לא? אז איך זה יכול להיות? מי מנהל את מי - הסיטואציה או אני? לחוש אשמה. הנה צץ לו קומפלקס יונגיאני, כפי שהסביר היטב אבי באומן פסיכולוג קליני בכיר ואנליטיקאי יונגיאני מדריך - שריתק אותנו במהלך היום כולו, בסקירתו את יונג ותורתו. אשמה כי אני עוד לא שם, לא מצליחה לפרק את הקומפלקס הזה למקור אנרגיה. אלא שבויה שלו, נשאבת לתוכו כמו במערבולת כשלנגד עיני חולפות שחקניות המייצגות טראומה. וגם כאלה המייצגות מקורות מיטיבים אני מתקשה און ליין להגביר אותם, להתעקש עליהם, להנכיח, להגדיל. אשמה על ההיבריס שגיליתי כשחשבתי שיכולה לשלוט בסיטואציה. שאני יודעת יותר טוב מהמספרת איך להוציא אותה מזה. כמה אחריות להכיל את כל הסיטואציה הזאת. ואיך לעזאזל יוצאים מהסיוט הזה?

מזל שיש מנחה שישאל את המספרת מה היא היתה משנה. והיא לוקחת את השלט לידיה ומביימת מחדש את הסיטואציה. מדייקת אותה מבין הדמעות. מזל שיש עוד שתי קבוצות - האחת תציג פתרון אפשרי שאינו טמון בשליטה אלא בזרימה. האחרת – בהסכמה להיטמע אלתוך חוסר השליטה. כמו שארע לפילפיונק מהמומינים שפחדה נורא ולבסוף בלית ברירה נכנסה אל תוך הסערה המאיימת לכלותה בעיקר בראשה ובנפשה. ויצאה ממנה מאושרת כי בסופו של מבול יכלה לה, וזה כבר קרה. מזל שיש עוד פגישה בשבוע הבא כדי לעבד מה שקרה, לאסוף את הרסיסים ולהמשיך לשתף.

לסיכום יצביע באומן על תהליך מקביל של רצון לסדר ושליטה מתוך אשמה, שחש קובלסקי ברצותו לרצות את כל המשתתפות שחפצו "דווקא היום" להביא סיפור-חלום. בדיוק אותה אשמה היא שיצרה הצפה, כאוס, תוהו ובהו. הבחירה יצרה סנכרון פלאי, שמפאת שמירה על חיסיון אין באפשרותי להוסיף דבר. אז שיר (מתוך ספרי "תעבירי את הסכין" בהוצאת פרדס)