לומדת לְטַפֵּלֵיְבֶּק   

הבלוג של חלי טל שלם   

חוויות מלימודי פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק

כמו לרקוד עם צל

"מה, אף אחת אחרת לא רוצה לספר היום?" שאלתי, זוכרת את תחושת המאבק בפעם הקודמת כשכולן רצו להביא חלום שנחלם. "טוב, היום הנושא הוא הצל" עונה חברה, ומי רוצה להביא את הצל שלו ככה לפני כולם?!"

 

בתחילת היום הדגים באומן על אדיפוס את המפגש המכאיב והמתסכל עד מדכא עם הצל "אדיפוס כבן 40, חי כבר כמה שנים טובות עם אמו והמחזה נפתח בכך שלפתע הממלכה חולה." בפנייתו של אדיפוס אל האורקל הוא נענה כי קרה פה משהו ואף אחד לא לקח אחריות. הממלכה חולה והא רוצה לחקור. "בהתחלה הוא משליך החוצה" מבאר באומן "ואז הנביא מקרב אותו לאט לאט פנימה תוך כדי שהוא שואל אותו 'אתה באמת רוצה לדעת?'" הטרגדיה, מסכם באומן היא שאדיפוס לא יכול לעמוד בידיעה.

 

 

באומן מצביע על ההבדל בין צל לרוע ארכיטפלי. עם הרוע אין מה לעשות אינטגרציה הוא פוסק, ומדגים על המפלצת המיתולוגית ההידרה בעלת תשעת הראשים (כמו תשעה חודשי לידה אני חושבת) ורק ראש אחד אנושי. כל שאר הראשים אם תפגע בהם יתפצלו לשניים. רק הראש האנושי הוא בן מוות, והרקולס נדרש להכנס אל הבוץ עמוק כדי למצוא את אותו הראש.

אסוציאטיבית אני נזכרת ב"גשם של פלאפל 2" - https://www.youtube.com/watch?v=BPH0ct2oXBg

 

דמותו של המדען הנערץ על סטיב הגיבור, מתגלה רמאי נכלולי לקראת הסוף. סטיב מנסה להשמיד את המדען, אך לנבל הולגרמות רבות בדמותו. הפיענוח מגיע באמצעות נוסחה שהמציא סטיב ולא זכה בהכרה אלא להפך - אותו מדען נערץ על הגיבור הגיע אל האי בתחילת העלילה ומרחיק את סטיב מחבריו באמתלה שהוא רוצה לפתח את כישוריו אבל בעצם גונב את המצאותיו ובינתיים באי בו המציא סטיב את המכונה שמייצרת אוכל מואנש, המדען מבקש להשמיד.

 

הוא משדל - באמצעות חנופה ומשחקי גבריות ילדותיים בסגנון "למי יש יותר גדול" - את סטיב המתוסכל לאחר שלא זוכה על ידי אותו מדען בהכרה והוקרה על המצאתו עליה עמל חודשים רבים, לחזור אל האי ולחסל את מה שיצר. חבריו שכמעט מוותרים עליו מבינים שהאוכל המואנש אינו מסוכן אלא להפך. הצוות שבא לחסלם הוא המאיים לסמל החברה הוא "LIVE" שהיפוכו הוא לא אחר מאשר "EVIL". יחד עם חבריו מהם הורחק ועבר מסע כדי להתקרב אל עצמו ואליהם חזרה, נלחם הגיבור ברשע בראשו עומד המדען מרובה ההולגרמות כך שקשה לחסלו.

 

הצל הוא לא הדברים הפחות טובים שלנו שאנחנו מודעים להם, מחדד באומן, אלא חלקים בתוך האישיות שהאדם מתבייש בהם, מפחד מהם. יכול להרגיש עצמו מדוכא. יסתיר גם מעצמו. יחד עם זאת, הצל עשוי מהחומר המניע להתפתחות ויצירה. "בן אדם לא יכול להיות עצמו אם הוא לא פוגש בחלקים השליליים שהוא לא סובל [בעצמו]". יחד עם קובלסקי משרטט באומן את הצל הקבוצתי "הלא מודע בתמימות רבה מאמין שהצל לא יצא בצורה overwhelming" מוסיף באומן "התנהלות מסוימת של אותו  'שעיר לעזאזל קבוצתי' פוגעת ורוצים 'להחזיר לו'. מנסים להיות טובים אליו אבל זה גדול מהם והצל הקבוצתי מופיע".

 

כמו לרקוד עם צל 2

 

בשבוע שעבר זו הייתי אני שהביאה סיפור, את סיפור הצל. "אבל אני לא מבינה" הקשתה אחת המשתתפות בתום הסיפור "איפה החלק שלך? איפה את בסיפור?" העמקתי עוד רובד פנימה וחידדתי את החלק שלי בסיפור. אחר כך אמרו קובלסקי ובאומן שממש לא הייתי חייבת. זה לא העניין (כלומר טוב לדעת לעתיד אבל) העניין הוא מה שהתרחש על הבמה ובמהלך השבוע. מרגע שעלו השחקניות, עוד בטרם החלו לשחק התחוור לי הצל באמת,

 

לא זה שבטעות חשבתי והסברתי קודם לכן. כמו ברגע ההטלאה של וונדי אל דמותו הירקרקה של פיטר פן ראיתי אותו פשוט וישיר ועלוב. אחר כך נשאתי אותו איתי במהלך השבוע כולו, נזכרת בחיוך בשחקן שניהל דיאלוג אמביוולנטי מתמשך עם המטפחת הכתומה. סיפרתי על פגישה מקצועית עתידית, והשחקניות בזו אחר זו העלו את הקולות כולם, מבלי לפסוח על אף אחד. והקולות היו בי, כרוכים סביב הצוואר כמו צעיף מגן, כמו מטפחת כתומה. כך שבאותה הפגישה הייתי כל כך מוכנה ואחרת כי כל הקולות כבר היו שם ויכולתי לשמוע ולראות את ההתנהלות במעין כיוונון של 'זום אאוט' משתנה ל'זום אין', אבל בלי הדרמה. הדרמה כבר קרתה על הבמה, התרחשה בראשי. כעת בשיחה הייתי אני, עונה לקולות שהגיחו הפעם מן המציאות בנינוחות.  

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים מומלצים

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

פוסטים חדשים

16/6/2018

Please reload

ארכיון
Please reload

חיפוש לפי תגיות