כל כך הרבה מקום שאי אפשר כמעט לנשום - ברי סחרוף ודן תורן

"רגע, שקט!" צווחת עלי המספרת כשאני מנסה להסביר לה בהתלהבות יתר על כמה נהדר שהסיפור שלה השתחזר כרגע תוך כדי שאנחנו מדגימות לה אותו. "אני צריכה שקט!" היא צועקת עלי ואני משתתקת. היא מדברת מהר והמילים שלה נבלעות, מכסות. אני נזכרת - היא עדיין לא שם. היא מבועתת ממה ששיתפה, מהעובדה שזה מומחז לה כך מול הפרצוף. הייתי שם אני חושבת ובהמשך גם משתפת. כל כך דומה זה הרגיש לי עד שנדמה לי שהיא צריכה לעבור בדיוק בדיוק מה שאני ואו אז תגיע הגאולה. היא מדייקת אותנו המשחקות לפניה ומחזירה אלי מבט (מצמית כמעט) ומציינת "עכשיו השתתקת!" ומבקשת בקול "אבל אל תיעלמי לי. אני צריכה אותך שם ".

"מלאני קליין" בניגוד לפרויד שדבר על דחף ואובייקט - ממשיך קובלסקי מהפעם הקודמת ומצייר על הלוח מעגל ובתוכו עיגולים קטנים שנדמים לי כשבבי עוגית שוקולד צ'יפס – "דברה על יחסים, שחזור דפוסים, הפנמת הקשרים עם הדמויות המופנמות והשעבוד שלנו לדפוסים הללו." בסוף התרגיל נשאלנו על ידי קובלסקי מה היה חדש לנו באופן המחזת הסיפור. הוא הסביר שמעצם מתן ההוראה של שלוש וריאציות של הצגת הסיפור מול המספרת: הראשונה – דימוי, השניה – דיוק והאחרונה ורתקס , אמורה להתרחש תזוזה. ומתן האפשרות לדייק את ההמחזה הראשונה, הוא זה שיתן לנו סימן על השינוי, על החדש. "עליי זה הקל" אמרה חברה "שידעתי שלא נורא אם בפעם הראשונה לא יצא מדויק יש לי טווח של מקצה שיפורים".

חשבתי על המספרת בקבוצתי שלא היה לה צורך בדיוק ההמחזה כבר מהפעם הראשונה. ושאולי בעצם היא לא העזה לבקש דיוק. "התמה שעלתה כאן היום" אמר קובלסקי מבעד למחשבותיי "היתה על לתפוס מקום". בסיום יום הלימודים האחרון לסמסטר (!) חשבתי על הדפוס שלי – לא להיות איתה במקום בו היא נמצאת, לנסות לזרז את התהליך. לדעת טוב יותר בשבילה. ומשהושתקתי על ידה - לרצות להתפוגג. הכל-או-כלום. מוכר?

אז מה היה חדש בפעם הזאת שלא נעלמתי? אולי משהו בכעסה האותנטי לצד בקשתה הכנה - שלא איעלם – "עשה מקום" לשתינו. גרם לי להשאר. לכבד את הקצב שלה. להבין שה"שם" שלי הוא לא בהכרח ה"שם" שלה. גרם לה להקשיב ולהתבונן על כך שהיא עדיין לא שם, וזה בסדר - יש לה זמן. ומקום.