שלום סמסטר ב
העניין עם כתה ב' - היא אומרת - שזה מגניב נורא לעלות כתה, אבל בכתה א' הכל היה חדש וליוו אותך כל כך ועכשיו? היא משתפת את כולנו אך הפניה מיועדת אל מנחי הקבוצה. החזרה מחופשת הסמסטר החלה מתוקה. אחרי חיבוקי ונישוקי ה"הי", הגיע "דאון" חזק כשהגבר בקבוצה – כן יש כזה אחד מסתבר (!) סיפר על מה זה אומר בשבילו להיות גבר יחיד בקבוצה של נשים. בניגוד לקלישאות, זה מרגיש רע מאד. נושא החריג בקבוצה הלך והדרדר. (הכאב הקטן בגרון שהגעתי איתו בבוקר לא השתחרר אלא התעצם ובסוף היום אני מגלה שאני חולה). לפי קובלסקי – זה קרוב לנהדר. כי עצם השיתוף שקשה למישהו – זה אומר שהוא לא מוותר ומעז להביא את עצמו באמת, את החלקים הפחות יפים שלו לקשר, לקבוצה – ורק כך אפשר להתקדם. תפקיד המנחה להיות קשוב לחוסר הנוחות הזו ולהכילה. להתמודד עם "הכתמים המפריעים", מדובר הרי בקול קבוצתי ואין מה להחביא ולטאטא, כי ממילא במוקדם או במאוחר הכל יוצא. ועדיף לדעת מוקדם ככל האפשר כדי לתקן בזמן שזה עדיין קטן. כמה קטן – ככה מכאיב.
אני נזכרת בקבוצה אחרת ובמנחה מלומדת לכאורה שהתפרקה – ובעקבותיה הקבוצה - מתגובה חריגה עם פוטנציאל פירוק, מכתימה את הבוהק המושלם, ששאר חברות הקבוצה התעקשו מאוד להסתיר בהתנהגות ובמילים מכובסות בכל פעם מחדש את הכתמים המאיימים, רק לא לראות.
לפני כן יש שתיקה, לפני כן עולה תמת ההפסקה - איך חוזרים אחרי חופשה אל הקבוצה? איך כמנחים מחזיקים את הפער הזה שנפער. ונשאלת השאלה - מה עושים עם כל השתקנים, אלה שלא אומרים. ואני נזכרת שלפעמים דווקא לפני ואחרי הפסקה או סיומים, בדיוק אותם ה"נמנעים" פתאום מדברים.
