בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָלַכְתִּי לְשָׁם עִם אִמָּא

העיסוק בהתחלות עלה במהלך המפגש הראשון בלימודי פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק ביתר שאת. מחד, ההשתוקקות למובנות - "לעשות סדר בכל הכאוס הזה", ומאידך הרצון לחופש ואילתור. במהלך היום כולו חלה תנועה, בקשה ל"שחרר את הברגים", לנפץ את התיוגים בהם אנו מורגלים. לדעת, לראות לפרק ולהרכיב מחדש.

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָלַכְתִּי לְשָׁם עִם אִמָּא, לִרְאוֹת אֵיפֹה בְּדִיּוּק אֲנִי יוֹשֵׁב וּלְהַכִּיר אֶת הַמּוֹרָה שֶׁלִּי (הַמּוֹרָה סִימָה) וְהָיוּ שָׁם כָּל מִינֵי יְלָדִים שֶׁתֵּכֶף רָאִיתִי אֹותָם: יֶלֶד צָהֹב, יֶלֶד אָדֹם, יֶלֶד בַּיְשָׁן, וְיֶלֶד סְתָם. וְיָעֵל אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁתֵּי צָמּוֹת וְזֶה נִרְאָה לִי הָמוֹן, אֲבָל לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לִמְשֹׁךְ לָהּ, כְּבָר צִלְצְלוּ בַּפַּעֲמוֹן. אִמָּא נִגְּבָה לִי מַהֵר אֶת כָּל הַפָּנִים בְּמִמְחָטָה, וְנִכְנַסְנוּ בְּשֶׁקֶט, וְיָשַׁבְנוּ בַּכִּתָּה. יָשַׁבְנוּ בְּשֶׁקֶט עִם אִמָּא וְעִם תַּרְמִיל, בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן זֶה נִרְאָה לִי מַפְחִיד, כְּמוֹ הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה הַקָּטָן לִפְנֵי שֶׁהַסֶּרֶט מַתְחִיל.

(שלום כתה א' / יהונתן גפן מתוך ספרו "הכוכבים הם הילדים של הירח")

לפני שהסרט מתחיל, "מדליקים את החושך" והתרגשות דרוכה מבעבעת לצד המשאלה –לו רק ניתן היה לדלג על ההתחלה. מתי יגיע הרגע בו הסרט ואת – אחד הם? מתי יתערבבו צבעי הילדים וכבר כולם יכירו ויסתובבו יחד. מתי אבלע בתוך הסרט, כמעט מבלי להיות מודעת לרעשי המציאות החיצוניים המפריעים? מלבד רגעים קיצוניים ממש, בהם אאחז בהזכרות שזהו"רק סרט".

משאלת ההתמזגות, "לדלג על הפגישה הראשונה",עלתה שוב ושוב בתרגיל הדמיון המודרך בפתיחה. כמו להסתובב סביב עצמי בתנועה ("עם חצאית קלוש. מכירות?" תיארה אחת המשתתפות) חופשית וצבעונית. אולי בגלל המטפחות הצבעוניות שהונחו על השולחן הגדול בחדר הקטן יחסית שעוררו את המשאלה הסיבובית לחופש והכלה.

תכנים כמו תחרותיות, רושם ראשוני, נראות, מי ותיקה יותר ומי ירוקה הגיחו לפתע. מה אנחנו יותר? שחקניות? מטפלות? הכמיהה אל החופש "לשחק כבר" אל מול הצורך בגבולות ברורים והבניה.

אל מול דימויי הסיבובים הצבעוניים בתרגיל הפתיחה על הציפיות מהלימודים עלו הניגודים. רונן קובלסקי התמקד בתמת הפירוק וההרכבה. הוא ניתח את תרגיל ראש החץ* והשווה את אותו למשחק לגו: "מישהו סיפר סיפור, לוקחים את הסיפור ומפרקים אותו. ויש כלמיני פירוקים: פירוק של התחלת אמצע וסוף הסיפור.הפירוק הזה מאפשר לי לדייק כל אחד מהקולות" אחת ההנאות בלשחק פלייבק, משתף קובלסקי,הוא משחק הקול הפנימי– מה זה ואיך זה מרגיש להיות סופר אגו, יצר. "מה זה להיות אמא שרוצה לחבק עד שהיא רוצה לחנוק. פירוק ודיוק."

התיאור של הלגו המובנה לצד היצירתיות המשחקית, העלה בי את האסוציאציה של מיצג הלגו של האמן הסיני איי-ווי-ווי מתעד עצמו מנפץ כד מן המסורת הסינית העתיקה כמחאה. התיעוד מורכב מאלפי חלקי לגו קטנטנים, בצבעי אפור-שחור-לבן אותם קיבל מתומכיו ברחבי העולם. זאת לאחר שפרסם באינסטגרם את מכתב הסירוב מחברת הלגו לתת לו חלקים כי איננה מעוניינת לקחת חלק עם עבודותיו הפוליטיות,כשביקש ליצור עמם עבודה משותפת.

מה היה חדש לי? שהעזתי להיות בהתחלה. לא לדעת, לא לעזור לא לארגן לא להציל לא לתקן. לא לקפוץ בראש, לא לומר את כל מה שעבר לי בראש במהלך התרגילים. לא לפרש ולא לטפל באף אחת. להיות עם כל המבוכות והשאלות ללא תשובות. וזה היה קשה. עד מאד. וכמה חופש היה לגלות את התשוקות והמבוכות של האחרות, להיווכח בלייב עד כמה הן דומות. לקראת סיום היום בתום שלושה תרגילים סוחטים ומעוררים, חזר הדיון מהבוקר על הבניית גבולות כמנחי קבוצת פלייבק אל מול האפשרות לחופש האילתור, ומה החופש הזה מעורר בנו.

בתום היום הראשון ללימודים חזר אור הפלורסנט להיות רק אור מרצד. מעניין מה יזוז בי במהלך השבוע הזה, ומה יקרה בשבוע הבא במפגש שכבר לעולם לא יוכל להיות הראשון.

*ראש חץ או משולש מכונה התרגיל הראשון בו התנסינו: ארבע משתתפות כשאחת סיפרה סיפור קצר, אינפורמטיבי לכאורה, על משהו שקרה. השלוש הקשיבו ואז נעמד ולמולה בצורת ראש חץ, כשהראשונה הסמוכה אליה חזרה על הסיפור שסיפרה, ואילו שתי האחרות (בסיס ראש החץ) ניצבו משני צדי אותה החוזרת על הסיפור, מעט מאחור. כל אחת מהן אמרה או הביעה בתנועה את הקולות הסמויים, הפרשנויות שהן שיערו שנשמעו בראשה. לאחר מכן שתי המשתתפות שעמדו מאחור (בסיס ראש החץ), לקחו צעד קדימה לקדמת הבמה, ואמרו את אותם הדברים כך שכל הקולות קיבלו את אור הזרקורים.