לומדת לְטַפֵּלֵיְבֶּק   

הבלוג של חלי טל שלם   

חוויות מלימודי פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק

לראות את הקולות

"שמע... תן לי ללכת..." השמיע פתאום האסיר בקול חרישי.

"שתוק! "גנח השוטר בקול שנוק, "שתוק והסתכל בחלון!" לא בעיניים שלי! רק בחלון תסתכל!"

"תן לי ללכת..." רחש האסיר בקול חדש, קול רך ומזדחל ומגשש דרכו אל השוטר המבוהל: אני לא אשם...אתה יודע שלא היתה לי ברירה..."

"את זה תגיד לשופט!" סינן השוטר בשיניים חשוקות"

"תעשה טובה. יש לי ילדה קטנה בבית..."

"גם לי! לחלון!"

( מתוך "יש ילדים זיגזג, דוד גרוסמן [1994] 2013 הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 19)

 

נונו, ילד "זיגזג" - בנו של שוטר שאמו נפטרה כשהיה תינוק. לקראת סיום הספר מסתבר שהיתה הפושעת היחידה שהצליחה ללכוד את ליבו של השוטר המיומן לוכד הפושעים הידוע. בגיל 13 נשלח נונו ברכבת לדודו המעצבן והדידקטי כעונש חינוכי על התנהגות לא נאותה בלשון המעטה. באותו קרון יושבים למולו כמו בסרטים הישנים, לבושים בבגדים אופייניים של שוטר בתפקיד ואסיר לבוש כתנת מפוספסת וקשור לשלשלת ברזל כשכדור כבד-משקל בסופה.

התמונה הזאת מן הספר קופצת לי בזיגזג, כשרז מגיע לתאר את טכניקת ה"קרוס" בשיעור על העמדות שונות של תיאטרון פלייבק. קרוס = העמדה על הבמה של שני שחקניות העומדות ב"פרונט" משני קצותיה פניהן אל הקהל, וכל אחת מהן מייצגת דמות אחרת מתוך עמדת סיפורו של מספר הסיפור. למשל המספר ואמו. השחקניות נושאות נאום חוצב להבות "כמו סוכני מכירות" כדי למכור סיפורם כפי שנחווה בעיני המספר. תוך כדי פסיעות "סרטן" הצידה אחת לכיון השניה. כשהייתי קטנה, היה לנו משחק בשניים שכל ילד מתייצב בקצה אחר של הפסנתר ומקיש על הקלידים אחד אחרי השני לפי הסדר, עד שנפגשות האצבעות המקלידות והצלילים שהיו סדורים ומופרדים מאוד - האחד בטונים גבוהים שיורדים אט-אט והשני מנגד מהנמוכים ביותר שמתחילים לעלות.  כך גם השחקניות. כשהן נפגשות, הן נעמדות אחת מול השניה, מישירות מבט, ולאט לאט מבצעות סיבוב/היפוך.

"והנה האסיר נעץ בשוטר את מבטו בכח רב, וכאילו אילץ אותו להסב אליו אט אט את פניו. זה היה מראה מעיק ומעורר פחד סתום: השוטר ניסה להתנגד [...] אך המבט שמולו היה חזק ממנו. מבט עז, יציב. עיניו של האסיר קדחו בתוך ראשו של השוטר, והוא הלך ונכנע: נשימותיו נעשו עמוקות, כתפיו שקעו מעט, הוא העיף באסיר מבטים עמומים ופלט שניים שלושה צחקוקים קלים, ילדותיים, ועיניו הפכו כבדות, עייפות, בוהות [...] "קשה להיות נציג החוק..." לחש לו האסיר ברוך, "אין רגע מנוחה... אחריות כבדה כל הזמן..." (שם)

"זהו רגע עוצמתי" מדגישים קובלסקי ורז "בעבור השחקנים, המספר והקהל". הטרנספורמציה המתרחשת נוכחת על הבמה כך שאפשר ממש לראות את הקולות ולא סתם אלא איך הם מתחלפים, משתנים, הופכים ומהפכים את האמרה "לכל סיפור יש שני צדדים". בתרגיל בכתה היה זה רגע קשה ומביך, הרגע הזה של נעיצת המבט אחת מול השניה ו"ההתחלפות". עד כדי כך שאת מהן זמזמה נעימה דרמתית לשבירת המתח. 

משסיימו את ההיפוך, חוזרות השחקניות חזרה אל הקצה השני של הבמה באותן פסיעות סרטן תוך כשהן נואמות הפעם את העמדה ההפוכה אותה ייצגו ובאותו הלהט:

"לא ישנתי..." מלמל השוטר, והשתתק, וידו משמשה בחולשה את האזיק. אחר-כך ירדה ידו לאורך רגלו ונגעה בשרשרת הברזל. אצבעותיו טיילו טיול עצוב לאורך השרשרת, עד שהגיעו אל כדור הברזל הגדול, ושם עצרו, נדהמות. הוא שתק. מצחו התקמט, כמנסה להזכר במשהו. אחר כך ויתר [...] "תן לי ללכת..." לחש אליו.

"שתוק!" נבח האסיר.

"אני לא אשם... התחנן השוטר-לשעבר, "אתה יודע שאני לא..."

"את זה תגיד לשופט." פלט המגודל באדישות.

"השופט...?" השוטר השתתק. ישב מצונף ושפמו השתפל. [...]

"תעשה טובה... התחיל שוב, מחייך בעליבות, יש לי ילדה קטנה בבית..."

"גם לי", חתך האסיר בדימוס ...

(שם, עמ' 21-22)

***

מרתק לחזות כל פעם מחדש עד כמה אנו שבויות שלא לומר אסירות, שופטות וממשטרות את הסיפור שלנו. לכולנו – ילדים של החיים - יש ילד/ה קטנ/ה בבית שלפעמים נשכח/ת. כמה מפעימים רגעי ההזכרות.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים מומלצים

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

פוסטים חדשים

16/6/2018

Please reload

ארכיון
Please reload

חיפוש לפי תגיות
חפשו אותנו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

כתובת המכון

קהילת סלוניקי 7

נאות אפקה, תל אביב

טלפון

052-8988742

Phone 

052-8988742

Contact

nirchu@gmail.com

  • Facebook Social Icon

Find us in Facebook

Copyright: Institute of Psychotherapeutic Playback Theater

 כל הזכויות שמורות  למכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק