מה עושים כשאין אשמים?
זה קרה בזמן ההחזרה לסיפור שנגע בכולנו כי עסק בחלק ממשתתפות הקבוצה. בסיפור שסופר היתה האשמה וקובלסקי סימן את השלב שבו מואשם המנחה ושאל את המספרת למה האשמה לא מופנה כלפיו, מה שגרם למספרת לחזור אחורה במנהרת הזמן שהומחשה אחר כך על הבמה אל היחסים עם אבא הכי בעולם. האמפתיה והאנושיות ניכרה בהצגת הסיפור למולה. ואז עלה קובלסקי לבמה הולך מצד לצד, אוחז בראשו וצועק בתסכול כמעט מאשים "מה עושים כשאין אשמים?!" ופתאום הבנתי כמה אחריות על הכתפיים יש כשאת מבינה שכל דבר שנעשה, נעשה באופן אנושי וכמה נוח קל ומתאים לנו להאשים
ונזכרתי בשיחה ההיא:
https://www.facebook.com/notes/gabi-nitzan/אשמה-היא-לקורבנות-אחריות-היא-למלכים-שיחה-עם-מלך-באדולינה-לקראת-יום-כיפור/689297654432922
מבנה החזרה לסיפור המסופר לימד אותנו קודם לכן קובלסקי נראה כך
חיבור לחוויה הרגשית תחושה מלווה-
. כניסה לעולם הפנימי – תוך חשיבה על הפיצול -
. הסיוט – מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות בדמיונו של המספר -
. התערבות להוסיף/לחזק מאנית / אינטגרטיבית-
אינטגרציה-
זה היה אחרי שהוא הסביר את קליין תוך כדי ציורים מדגימים על הלוח על רמת ארגון חוויה (פוזיציה) סכיזופראנואידית – פיצול פראנואידי, בו בא ביתר שאת חוסר הפרדה בין עצמי לאובייקט אין תפיסת סובייקטיביות, הרבה השלכות מעט הפנמות. קובלסקי נתן דוגמאות לפרידה הנחווית נוראית וחברים מעודדים המייצרים באופן מעט מאני מספיק חוויות טובות כדי להתאושש מן הפרידה הזאת. בשלב בריא בה קליין מכנה אותו העמדה הדפרסיביות, מתארגנת לה אינטגרציה של טוב ורע ובה בעת מתרחש אובדן של
ביותר. פחות השלכות יותר אפשרות להפנמה של הטוב המוחלט והרע המוחלט. נוצר רווח, מרחב ואפשר לחוש בהפרדה בין עצמי לאובייקט ההופכת לתפיסת אובייקט מלאה מה שנקרא - על שפיצו של מזלג - תיאוריה של תודעה
בקלוז'ר העזתי לומר אותי. אחרי פינג-פונג האשמות בין המספרת לשאר המשתתפות. אמרתי את האמת ככה חדה וחותכת. חיוך של הקלה נפרש על פני המספרת. האמת מסתבר משחררת
