לומדת לְטַפֵּלֵיְבֶּק   

הבלוג של חלי טל שלם   

חוויות מלימודי פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק

לשחק עם ויניקוט

26.12.2018

 

"...אתה נרדמת ואני פגשתי בה

בילדה הקטנה שהיא אני

היא פסעה מתוך כל סדנאות הניו-אייג' שעברתי בחיי

ובפעם הראשונה ראיתי אותה באמת

והתחלתי ללחוש לה ששווה

לטפס על החומה האיומה הזאת

לגדול וליפול, ושאני אהיה שם

בדיוק ברגע הנפילה..."

(מתוך: בפעם הראשונה ראיתי אותה באמת / חלי טל שלם)

 

 

 

בתרגיל דמיון מודרך ותנועה המלווה במוסיקה שקטה מבקש מאיתנו קובלסקי לפגוש בילדה שהיינו. בתחושות ממש. אני נבעתת לגלות שאני יכולה לראות אותה- אותי רק בתמונות מן האלבום, מפוטו-פארג'. וככה פלקטית כזאת אני רואה אותה מהלכת. התרגיל ממשיך לאיטו וקובלסקי מבקש שנתחבר למתבגרת שאנחנו ואחר כך למבוגרת ומדי פעם מציצה מתוכה הילדה. אני שמה לב כמו שתשתפנה מאוחר יותר עמיתותי לקבוצה שהקושי ניכר במעברים. בתום התרגיל אנחנו מתחלקות לשלישות, מספרות ו"מחזירות" את הסיפור בחלוקה לפנטזיה ומציאות. סיפור שמתגלגל על מקום ונוכחות.

קובלסקי עובר לדבר על ויניקוט, שבדומה לבילבי בת גרב מסתבר, היה אבא בים. אמו הדכאונית נכנסה ויצאה מאשפוזים פסיכאטריים. בהיותו ילד נפל בכוונה שוב ושוב מן העץ בחצר כדי שתדאג ותטפל בו, כי כך עורר בה את רגש החמלה האימהי שכה ביקש. "ילד רווחה שטיפל בילדי רווחה" מסכם קובלסקי במשפט אחד. החליף את המונח הגנה מאנית לפנטזיה בניגוד לקליין שראתה בפנטזיה הגנה, הוא ראה בה כוח. הקדיש יחד עם אשתו השניה שיש טוענים שהיתה סופרת הצללים שלו את חייו לטיפול בילדים. משפחת אומנה, ביתם היה מעין פנימיה. חלק גדול מכתיבתו קשור בהתמודדותו שלו עם מצבים מאד קשים.

 

לדלות מתוך הכאוס

קובלסקי נהנה לספר לנו על דבריה של תלמידתו של וויניקוט - מריון מילנר - שתיארה אותו בהלוויתו תוך שהיא מספידה אותו איך זה נראה ומרגיש להיות מודרכת של ויניקוט הכה אסוציאטיבי: מחד כאוס מטורף בחדר, ומאידך העניק לה ויניקוט קצות חוט מעוררי השראה שקידמו אותה: יושבים על כסאות עץ מתקפלים, שותים תה. היא מביאה תיאור מקרה וזה מזכיר לו שיר כלשהו, הוא לא לגמרי זוכר והוא יוצא לחפש במדפי הספרים. לא מוצא, אלא משהו אחר, טוב יותר, אותו הוא מביא. ושוב היא ממשיכה לדבר וזה מזכיר לו ציטוט. הוא הולך לחפש ושוב לא מוצא, רק משהו אחר, טוב יותר.

פעמים רבות המאמרים שלו הם על מקרה ממשי. הוא מספר סיפור, וזה מעניין את קוראיו. כמו למשל, היכולת להיות לבד. או על נער ש "לא סבלתי אותו". הוא תוהה איך בעצם זה שלא סובלים אותו תורם להתפתחותו

"בשביל זה בדיוק המציאו את החיבוק" (דוד גרוסמן, חיבוק)

וינקוט מאד אהב פרדוכסים, ממשיך קובלסקי ומבאר - דבר המכיל בתוכו את היפוכו בו-זמנית. סתירה פנימית וזה בסדר שתהיה הנפש מתקיימת בתוך פרדוכס. שבחשיבה הלינארית שניהם נכונים למשל, האמא משקפת את התינוק ויוצרת אותו בו זמנית. איך אתה יכול לשקף משהו שאין? מרחיקת לכת היתה הסברה של ווינקוט כי אין אמא לחוד ותינוק לחוד אלא יחידה אחת – אמאתינוק. ערבוב של אם ילד שהוא מעין חוסר שפיות זמנית הנחוץ להתפתחותו. אם אתה לא יכול לערבב אתה לא יכול להפריד. אם ילד לא חווה את הערבוב הזה, אליבא דוויניקוט הוא ימשיך לחפש אותו.

 

 

עין

אֱלֹהִים שֶׁלִּי נִמְצָא בַּבֵּיצָה,

בְּבֵיצַת הָעַיִן.

עַכְשָׁו הוּא מִטַּגֵּן לוֹ עָגֹל וְצָהֹב

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת:

הָרִכּוּז שֶׁבַּמַּבָּט.

אֲנִי אוֹהֶבֶת שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ

מָה אֲנִי אוֹהֶבֶת

בְּדִיּוּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁיָּדַע

לְהָכִין בִּשְׁבִילִי אֶת בֵּיצַת הָעַיִן

עִם הַחֶלְמוֹן הַמְּבַעְבֵּעַ

הֶעָגֹל וְהַצָּהֹב.

וְאַתָּה עַכְשָׁו, בְּרִכּוּז מֻחְלָט,

מְטַגֵּן בִּשְׁבִילִי אֶת חֲבִיתַת הַצִּ'יפְּס

וְאָז אַתָּה פּוֹלֵט מֵעֵבֶר לַגַּב:

"הֶחְלַטְתִּי לִנְסֹעַ לִדְרוֹם־אָמֶרִיקָה לַחֲצִי שָׁנָה,"

וַאֲנִי מְבִינָה.

וְאַתָּה מוֹצִיא אֶת הַבֵּיצָה

בְּבַת אַחַת

מֵהַמַּחֲבַת.

(מתוך: תעבירי את הסכין, הוצאת פרדס, 2018)

 

קובלסקי נשאל איך זה בא לידי ביטוי בטיפול ועונה שזה קורה ברגעים בהם המטופל חש שהבנת אותו ממש. בדיוק בדיוק. לרגע הייתם אחד. כרוך בחויה של קרבה רגשית..לכן הוא טוען - הפלייבק הטוב מתחיל בשרינג שאתה עושה לעצמך. אתה מחפש ומזהה את הדבר שהוא מביא בעצמך. ברגעים בהם נדמה שהמספר שתול –מרגיש שמישהו הבין אותך יותר מעצמך.

להבין את ווינקוט בעזרת הרמב"ם

הנפש אליבא דוויניקוט גורס קובלסקי היא לא משהו שקיים אלא משהו שקורה. לא משהו שנמצא אלא מתרחש, עובר תהליך. הרמב"ם עוזר להבין את ויניקוט, משתף קובלסקי ומתכוון למשפט אחד בפסיכולוגיה בספר הרפואה והפיסיולוגיה של הרמב"ם (בו מתקיים דיון פילוסופי על אתיקה הכולל את תפילת הרופא) – "ואשר לנפש אין לה מבנה היא התהליך." דיבור על הנפשות שלנו לא כסגורה אלא פתוחה מתוך דיאלוג עם המבט החיצוני. כך הפלייבק משקף את הסיפור ויוצר אותו מחדש. הנפש מייצרת סיפור ואנחנו החיצוניים באנו לשחק ולהחזיר למספר את סיפורו, לשקף.

מעניין לראות, מציין קובלסקי שהמונחים של וויניקוט הם פעמים רבות אינם שמות עצם אלא פעלים: Doing, Being, Playing

מרחב מעבר לא נמצא בשום מקום התרחשות.

 

והשפה היא סימן של נפרדות. אני נזכרת בסיפור יומולדת שכתב אתגר קרת. וכך הוא מתחיל:

 

"האוטובוס עוצר, הנהג מחייך לך, החלונות מבהיקים, והכסף קטן.

במושבי היחיד מצד שמאל, האחרון ריק, כמו שמור לך,

זה שאת הכי אוהבת, עם הזכוכית מאחור.

האוטובוס נוסע, הרמזורים מוריקים לו, והצעיר שאוכל גרעינים אוסף את הקליפות בשקית.

הכרטיסן הקשיש לא רוצה כרטיס היום, רק נוגע בקצה הכובע ומאחל בקול נעים,

שיהיה יום יפה.

ובאמת יהיה יום יפה, כי היום יום הולדת.

את חכמה, נאה, והחיים לפניך.

עוד ארבע תחנות, תמשיכי ברכבל, והנהג יעצור, במיוחד בשבילך.

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים מומלצים

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

פוסטים חדשים

16/6/2018

Please reload

ארכיון
Please reload

חיפוש לפי תגיות
חפשו אותנו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

כתובת המכון

קהילת סלוניקי 7

נאות אפקה, תל אביב

טלפון

052-8988742

Phone 

052-8988742

Contact

nirchu@gmail.com

  • Facebook Social Icon

Find us in Facebook

Copyright: Institute of Psychotherapeutic Playback Theater

 כל הזכויות שמורות  למכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק