מעגל הבוקר שלנו נפתח במה שמכונה "משחק דופק" קרי בדיקת "דופק" קבוצתי. מישהי נעמדת במעגל ושואלת "מי כמוני...?" וממשיכה את המשפט במה שמתאר אותה באותו הרגע כמו "מי כמוני אוהבת ים" ומי שמרגישה כמוה מחליפה מקום עם אחרות (קצת כמו במשחק הכסאות האכזרי מהילדותJ ומי שנשארת היא השואלת הבאה- מי כמוני... אחר כך תנחה אותנו אפל לשים לב לתמות העולות מן השאלות/כותרות/סיפורים. כשאני במרכז המעגל אני שואלת "מי כמוני מרגישה שמשהו תקוע לה בגרון" ואפל עוצרת ומבקשת שאספר. אני מספרת ואט אט המחנק משתח

אביבה אפל כוהנת תאטרון הפלייבק והאם הגדולה הגיעה להנחות אותנו. אפל שחקנית ובמאית תאטרון בעברה, מחלוצות תאטרון פלייבק בארץ מקימת קבוצת "משחק מהחיים" שעובדת עד היום משנת 91. כיום מנחה את הקבוצה ומנהלת אותה. מלמדת פלייבק ברחבי בעולם. אז מההתחלה מורגשת השחקנית והבמאית שבה: היא יורה הוראות בימוי כמו פנינים למשל בצורה "פסל מצטבר" אפל מדגישה כי השחקנית הראשונה היא היא ציר הפסל. ועל השחקניות האחרות ליצור סביבה פסל תלת ממדי. חשוב לא לעמוד בשורה כמו רכבת מאחר וכולן הן חלקים של המספרת,

קיסרי מרחיבה עוד על הגישה הנרטיבית, מעגנת במצגת ומקורות אקדמיים. "האמת הנרטיבית" אינה צילום של "האמת ההיסטורית" - היא מצטטת את Spence (1982) – היא אמנם מבטאת אותה בחלקיה, אך גם שבה ובוראת אותה שוב ושוב. היא מדברת על הסיפור כמיכל ומדגימה על מקומות בהם עבדה עם קשישים תשושי נפש, כיצד המחשת סיפור חייהם באמצעות תיאטרון פלייבק חיזקה וחיברה את חלקי הסיפור של אותם אנשים. ובינתיים, המיכל הקבוצתי שלנו מוכן להכיל סיפור של ילדה שהתקשתה להירדם אחרי שאושפזה בבית החולים בגיל צעיר מספר ימים