כשקשה להם לגמור - הם מושכים את הסופים
תנינה וקרקבן עלעלו במהירות בין הדפים בלי להתעכב על הציורים עד שהגיעו לאות פ"א. אצבעה של תנינה נחה בדיוק על המילה פרדה. תנינה קראה בקול רם כדי שקורקבן שאינו קורא עברית ישמע גם הוא. "פרידה – אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע. הנפרד קורא אליו את הפרוד ועולה איתו למקום גבוה. הוא מעלה בזכרונו את כל הדברים הטובים שהיו נוהגים לעשות יחד ואת כל השעות שעברו עליהם בנעימים, ואז הם נופלים זה על צווארו של זה ובוכים. אחרי שלוש דקות של בכיות, כשדמעות הנפרד מתערבבות בדמעות הפרוד, אומר הנפרד שלום אחרון, ואגב כך מתחיל לעוף
מתוך: מי מכיר את תנינה מאת: נורית זרחי, הוצאת כתר 2005, עמ' 117
עוד מפגש אחד ודי. אנחנו בתהליך פרידה. עוברים את השלבים השחוקים לעייפה. מנסים להתבונן ולדבר על המצב כמנחי קבוצה המתמודדים עם סיום הקבוצה. ברמה הבסיסית שלנו – מתמצת קובלסקי במשפט אחד את אבל ומלנכוליה ואנליזה מסתיימת ובלתי מסתיימת של פרויד – בחויה הפנימית אין תפיסה של זמן "תסמונת ה'כתה ג' פוראבר' מכירים? התחושה הזאת שתמיד נשארים יחד גם בפגישת מחזור כעבור כמעט ארבעים שנים במפגש עם אותו הילד שגדל ובגר אתה לוחץ לו את היד מחייך בנימוס ומעלה זכרונות אבל מחכה מתי יצא מהמחבוא הילד הזה?" אני חושבת על ההפתעה המרה כשגיליתי שהילדים מהתכנית "ריץ'- רץ'" גדלו שרמי לא נשאר הילד הג'ינג'י החכם (איך ידעתי שהוא ג'ינג'י מתוך מסך בשחור-לבן?!) ועמליה ועוד. ועל כנס גולני לדורותיו בסיומו אמר לי לוחם זקן פצוע באכזבה "חשבתי שאפגוש את המתים". הווה מתמשך שכזה ממשיך קובלסקי - מוזר הרי אנחנו נמצאים ברמה בסיסית כרגע וזה מה שיש – בעצם. החיים בהווה מתמשך. אין זיכרון – הכחשת פרידה – רציונאלי והכחשה. גם קליין וגם וויניקוט טענו שזה לא ככה. ממשיך קובלסקי. דברים משתנים בכל רגע צמיחה וקמילה שינוי. וויניקוט טען שזמן הוא המייצג המובהק ביותר של המציאות. דיאלוג שלם בין העולם הפנימי למציאות. אם יש רצף בקצה שלו יש את הזמן. מציאות היא לא העולם הפנימי אלא מגיעה מהמציאות. "זמנך עבר" אני חושבת תוך כדי שקובלסקי אומר ויש לנו סימנים כאלה שהזמן עובר בגוף שלנו ושל אחרים, תהליכי שינוי של זמן תנועה המעוררת פליאה אל מול כל הדבר הזה.
בעקבות קולט מהמכולת
"שֶׁתֵּדְעִי לָךְ, בְּרֶגַע שֶׁמַּתְחִילִים לְהַעֲלוֹת זִכְרוֹנוֹת,"
מַבִּיטָה בִּי קוֹלֶט בְּעֵינַיִם שְׁחֹרוֹת וְחַמּוֹת
"מִתְרַחֶשֶׁת פְּרֵדָה"
כָּךְ יָדְעָה שֶׁאִמָּהּ נִפְרְדָה יוֹם לִפְנֵי
מַשֶּׁהוּ בִּי נִרְעַד מֵהַמַּחְשָׁבָה
שֶׁעוֹד אֶזָּכֵר בַּאֲמִירָתָהּ
בְּדִיּוּק בָּרֶגַע שֶׁל הָאֲבַדּוֹן.
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ כָּרַכְתְּ בְּיוֹם הֻלַּדְתִּי אֶת כְּתָבַיִךְ
בְּסֶרֶט שֶׁל מַתָּנָה,
אוֹתִיּוֹת כְּחֻלּוֹת עַל פְּנֵי יָרֹק שֶׁל קִדּוּשׁ לְבָנָה,
וְחָרַצְתְּ מְעַט בְּתַקִּיפוּת
"סִכּוּם שֶׁל תְּקוּפָה"
וְחָלְפָה בִּי הִתְכַּוְּצוּת מָרָה
?זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁהַתְּקוּפָה נִגְמְרָה
מֵהָרֶגַע שֶׁקָּרָאתִי
אָזַל הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ
לְאַט
בְּבַת אַחַת
וְאַתְּ כְּבָר יָדַעְתְּ
