לקראת פרידה
היום נפתח עם אנדרה גרין והתיאוריה שלו אודות ה"נגטיב", עבודת השלילי. קובלסקי ורז ממקדים אותנו בסדרת תרגילי פלייבק בדגש על הדבר הלא מדובר, מתוך הנחה שלפעמים הוא הוא הנושא. "כמו בז'אנר ספרי מתח, מסביר קובלסקי כולם עסוקים ברעש סביב קבוצת אנשים כשהרוצח, מתברר לאחר מאתיים עמודים בכלל מישהו שולי, שלא התעסקו בו. אנחנו מתחלקות לשלשות ורז מנחה אותנו להקשיב לסיפור ואחר כך לחשוב ולומר בהחזרה "זה ל א סיפור על" במקום "זה סיפור על.. על מה זה לא. ומתוך הלא צומח הכן, היש מתוך האין. זה מעניין ואנחנו מתוחכמות מדי מכדי להשאיר למאזינות את הסיפור חד ממדי אבל אז גם קשה להחזיר את הסיפור כמופע בימתי.
אחת מאתנו מספרת על העומס הרב שמציף אותה והשניה מציעה שנציג זאת כך – היא תייצג את העומס ואני את ההפוך – אווירת השאנטי, הזרימה. היא מעמיסה על עצמה עוד ועוד בדים ומילים, היא מכה את עצמה. אני משתזפת ומלטפת. היא מנסה לתקשר ללמוד מהדמות שאני איך להתייחס אל עצמה בכבוד במרחב בנשימה, אני חוברת, נושמת, מלמדת בחיוך, בהנאה. השיר שבוקע ממני הוא "לקחת פסק זמן ולא לחשוב" המספרת מולנו דומעת ללא הפסקה ומודה על הקתרזיס העוצמתי. השותפה שלי להחזרה מדברת על העוצמה שיש בפלייבק ושהכוח הזה גם מפחיד. אני חושבת שעדיין לא סיפרתי סיפור אבל כבר בדמויות שאני מגלמת מתהדהד הסיפור שהתכוונתי לספר.
מאוחר יותר במליאה מסופר סיפור צדדי לכאורה על קנאה. עוד בטרם העלייה לבמה אני שמה לב לצרימה. ברקע מתנגן השיר "שלח לי שקט" אבל אני שומעת את הנמר מחרחר, נוהם, מגרגר. כשאני עולה לבמה אני מתאמצת למסגר את כל אותם קולות חופשיים. קובלסקי משקף למספרת ואומר "זה סיפור על השתדלות. זה לא סיפור על זריקת זין". ההבנה הזאת שדרמה אחרת מתחוללת ומכסה על סיפור פנימי תת-קרקעי אבוד יותר היא מרעננת ומפחידה גם יחד. קדימה לעבודה.
