מפגש שני או: התחלנו לעבוד
בראשית היתה אמא. אחר כך הכל הפך סבוך כל כך. לאורך המפגש כולו עלתה התמה הורה-ילד. ואולי נכון יותר לומר - ילד הורי. במפגש השני הפירוק וההרכבה הרגיש כמו התמודדות עם קוביה הונגרית.
את "שיטת סטניסלבסקי" השחקן והבמאי אודות "זכרון חושים", בוחר ניר רז להציג לנו "על קצה המזלג" בדימוי של פסטה, ומבקש מאתנו לדמות כל רגש כאיטריה מסוג וצבע אחר. זאת במטרה לבטא את הרגש על הבמה מבלי "לשחק אותו" אלא באמת להיות בו. הוראות הפעלה: מתמקדים ברגש מסוים, נזכרים בחויה שהיתה לנו שהרגש אז היה עוצמתי. "מכניסים את אותה האיטריה לתוך מגירה" ושולפים אותה בעת הצורך. למשל נותן רז דוגמא כעסתי מאוד שהמורה לקחה לי את המבחן בתואנה שהעתקתי. ואותו זיכרון נצרב בי. עכשיו אני צריך לשחק כעס על הבמה בהקשר אחר. סיפור שסופר על ידי משתתף – אני מזהה את הרגש, מטעין את עצמי באיטריה הרלוונטית בצבע כחול, שולף אותה מן המגירה ומשחק את הכעס על הבמה. ניתן לשלוט במידתיות של המשחק טוען רז ופורש בפנינו מפת רגשות. מבקש לבחור אחד. אני מהססת במה לבחור, רגש שחשה עכשיו? זה נחשב? זה לא לרמות? ולאיזה רגש קל לי יותר להתחבר? לרגש שנחשב חיובי או שלילי? אחרי שנבחר הרגש אנו מתבקשות להלך איתו להרגיש מה קורה לנו בגוף איך הרגש הזה בא לידי ביטוי כשאנחנו "מגדילות" אותו או "מקטינות" איזו חוויה עוברת לנו בזיכרון ובגוף כשהרגש הזה מפעפע. האיטריה שנדלית מתוך זכרוני מפתיעה אותי: המורה ללשון התקשר לביתי כמו אל שאר התלמידות בכתה י' בתום בדיקת המתכונת. במקום לבשר לי על הציון שהוא מתכוון להגיש אותי (כמה מוזר שהתקשר) הוא שואל כמה אני חושבת שמגיע לי. משהו בקולו המתגרה מסמן לי שמה שאומר יקבע כמה אקבל ולא באמת מה שניכר בציוני. החוויה המשפילה הזאת שצצה פתאום ונדמית כסיוט – אבל קרתה באמת לחלוטין. מטעינה אותי ברגש הנבחר. כעת אנחנו מתבקשות לפגוש בת זוג ו"להתחלף ברגשות" תוך הצגתן. בינתיים הספקתי להתרשם כי אכן קשת הרגשות שנבחרה היא מהסוג ה"שלילי" רק אחת שבחרה בשמחה מנסה לקפץ שם בין כל מחריבות המסיבות. מאוחר יותר תספר איך הבינה בבת-אחת כמה חשוב לשמור על עמוד
השדרה הפנימי מול כל האנרגיה ששטפה אותה מחוץ. הרגשות שלנו מתחלפים גדלים קטנים משתנים. קצת כמו ב"ויפסאנה" התנועתיות שלהם מורגשת תוך כדי ההמחזה. חלק מהמשתתפות מדווחות עד כמה הרגש שחשו בתחילת התרגיל השתנה.
בראשית היתה אמא. אחר כך הכל הפך סבוך כל כך.
ליטוש המיומנות עובר כעת לתרגיל בשלשות – המספרת מספרת על אירוע שקרה, השתיים האחרות מתבקשות להקשיב ולומר בקול לשתיים האחרות ": זהו סיפור על... " לשלוף את איטרית הרגש המרכזי ולקרוא לה בשם. ואז לבצע את הפעולה של הדמות הנבחרת בצורת הצגונת לזו שסיפרה. עוצמת התהליך שקרה קשה לתיאור במילים. אומר רק שאמא שוב נכחה בין הסיפורים וההמחשה עברה בגוף וברגש. מזל שהיתה הפסקה אחר כך. באיסוף של החלק השני סופר סיפור – שוב על אמא והתבקשנו לעלות באקלקטיות מתגלגלת. לומר לעצמנו "זהו סיפור על" לציין את הרגש לראות את הדימוי בעיני רוחנו ולשחק אותו. הסיפור שסופר היה לי קרוב מדי. היתה התכוונות לעלות עם משהו אחד אבל יצא משהו אחר. בהמשך השיתוף התמה הזו של הכוונה וה"התפקקשות" אפפה את כולן וזו היתה גם תמת הסיפור – אותנטיות. מאמץ. רצון "להיות ילדה טובה" מבלי לכעוס. מישהי עלתה על הבמה והחלה לסדר מטפחות צבעוניות כמו כביסה ("מלוכלכת") ותוך כדי הסתכלה ואמרה "אבל יש פה קמט!" "אבל יש פה כתם" ושוב נזרקתי אל סיפור ילדות בבית הספר מתוך המקראה בה ניסתה אמא להסביר לבתה מדוע לא טוב לאכול "בין הארוחות" באמצעות ההדגמה של לתת לה עוד ועוד כביסה בהפתעה בכמויות לא מותאמות במהלך שעות היממה. נכנסתי למשחק של האמא הזאת תוך שאני מעמיסה על שחקנית הכביסה עוד ועוד מטפחות צבעוניות. בינתיים מאחורי "ילדה" שחקנית אחרת את האשמה מתוכה ושחקן אחר עזר ביילוד המטפחת האדומה עד שאחז נרגש בתינוקת והודיע לה "מזל טוב! נולדה לך אמא!" דמעות לא מעטות נזלו ברגע ההוא. בהמשך באו לידי ביטוי המורכבות של ההורה המנסה מחד להגן על ילדו ומאידך לשחרר אותו לגדול בעצמו. הפירוק וההרכבה מהפעם הקודמת הרגיש במפגש השני של הקורס כמו קוביה הונגרית.
