מה שיותר עמוק יותר כחול

"יו, אנלא מאמינה" אומרת אחת המשתתפות בהפסקה תוך כדי אכילת סלט על הספסל בשמש החורפית. "סוזאנה פנדזיק בכבודה ובעצמה מלמדת אותנו! סוזאנה מ'ששת המפתחות', 'סוזאנה והרזוננסים'". אני נזכרת בחיוך בסדנה מחסירת פעימה עם אותה סוזנה, לפני קרוב לעשרים שנים. היטיבו עמה עוד יותר השנים שחלפו אני חולקת עם חברה מספסל הלימודים דאז. שקט מוחלט שורר בכתה כשפנדזיק מתארת כיצד בשרטטה את תיאורית ההדהודים, עקבה אחר אופן שקיעתן של אבנים הנזרקות אל המים. הדגש הוא על האדוות שנוצרו סביב אותה אבן "הראשונה תמיד קרובה ומדויקת סביבה, אבל האחרות בשפריצים בצדדים". פנדזיק מדריכה אותנו כיצד ליצור הדהוד נכון במעגלים השונים סביב הסיפור המסופר.

בתרגיל הראשון אנו מהלכות כל אחת בתורה בשורה אחר המספרת, מחקות בתנועה וקול נטולות מילים מדוברות. ולבסוף מהדהדות את הסיפור בהעמדה של מקהלה. מגלות בהפתעה כיצד יש מקום לקיצוניים שבקולות להתמזג יחד בשיקוף. "כמה כיף שאין מילים" – משתפת אחת המשתתפות - "כי התנועה מהווה קטע מחבר בין התנועות הקיצוניות מה שמתאפשר פחות כשיש מילים מגדרות, מסבירות" – היא מסבירה. בסוף היום אנו מעמידות הדהודי אדוות במרחקים שונים. שלישה שלי בוחרת להדהד את הסיפור המסתפר באופן אוניברסלי. תחושת השאנטי אל מול המחשבות התכליתיות, המייגעות עד מטרידות נדגמת להתאפייאת באמצעות סינדרלה המסתחררת בזרועות הנסיך ברגעי הנשף הקסומים, אל מול הכרכרה המקרקרת בעקשנות בחרדה להיהפך לדלעת. מציצה אל השעון ומזרזת את סינדרלה לקטוע את הסחרור. אנחנו מתווכחות בינינו אם לשלב גם שברי מציאות במשפטים הלקוחים מתוך הסיפור שהסתפר ופנדזיק מכריעה שאין צורך. להפך זאת המשמעות של אוניברסליות. בתום ההעמדה ייאמר שזה מה שחיבר. מה שיותר רחוק יותר קרוב מסתבר