והוא בכלל לא ידע שהוא כזה
בתרגיל המקדים להרצאה המרתקת של קובלסקי על תיאורית הדחף, התחלקנו לשלישיות בהן כל אחת מהמשתתפות בתורה סיפרה סיפור ויחד עם השתיים האחרות ייצגה בהתאמה את מושא תשוקה הרצון והמעצור. היה מבלבל - הן בעליה לבמה והן בזמן ההקשבה לסיפור תוך ניסיון לדלות את איפה נגמר הרצון ומתחיל מושא התשוקה. "כמו בחיים" חייך קובלסקי.
לפני אלפי שנים, בניסיון להבין להבין מהו ה"ווייב" שמחזיק המחזה, דרמה ודמות ראשית הלופת את הקהל, טבעה הפואטיקה של אריסטו את המונח קתקסיס. תרגומו המילולי העכשווי הוא הטען. הפרשנות היוונית הקדומה לקתקסיס היתה "אחיזה" או "החזקה". הרצון נדחף-נמשך אל מושא התשוקה, מושקע בו ליבידניאלית, הופך אותו למרכז העולם, "מקתסס" אותו.
מנגד מופיע האנטי קתקסיס (שנשמע קצת כמו שם של חיידק או תרופה). המעצור הבולם את מושא התשוקה הראשונה ווגורם לנו להמיר אותו באובייקט חלופי. ההשקעה הליבידיניאלית באובייקט אליבא דפרויד- שניכס גם את המונח התיאטרוני הזה אל הפסיכואנליזה - מולבשת על האובייקט. והאובייקט ? בכלל לא ידע שהוא כזה...
ה"העמדה" של שיטת הטיפול הפסיכואנליטיקאי – אדם שוכב על ספה ומאחוריו, רק קול, לכאורה לא קשור אליו, מקשיב ולעיתים מגיב לזרם האסוציאציות שמלהג האדם, סבור קובלסקי, מבטאת את אופן החשיבה הפרוידיאני בנוגע לתיאורית הדחף.
