על טעויות ומתנות

היא עומדת לידי, אני בציפיה דרוכה והיא מכריזה שהביאה לי מתנה. היא אוחזת אותה באצבעותיה ואני מנסה לנחש. זה נראה לי כמו חרפושית, אך העיוות הקל בזוית פיה ממחיש לי עד כמה טעיתי והיא בכל זאת משתדלת לשתף פעולה. החרפושית שלי מטיילת על זרועי במהירות, מדגדגת. היא מתאמצת ממש לעקוב אחריה למרות שלא התכוונה שזאת המתנה

ואז היא מציעה להרוג אותה

תרגיל המתנה - מסבירה לנו נילי לוברני רולניק, מייסדת אנסמבל הפלייבק הישראלי – חוקר את יחסי הקהל עם הבמה ומדגים

את ההבדל בין מצב הכשחקנים הנטייה שלנו לרוב היא לומר לקהל מה מתרחש על הבמה אך לא להראות לקהל מה מתרחש מסבירה לוברני רולניק, שחקנית בעצמה ומורה לאימפרוביזציה.

שני מפגשי אילתור מרגשים ומחכימים היו לנו עם לוברני רולניק. בעזרת תרגילים מתוך ספרה ״חיים בתוך סיפור" כמו תרגיל המתנה, התנסנו ב"הראיה" בניגוד ל"לדבר על זה". היא השתמשה במונח קשר-קשב המתרגל על הבמה איכות של חצי-חצי כלומר "להיות 50% "בפנים" בודקת מה שלומי, ו 50% בחוץ מופנית אל הקהל הצופה."

המפגש נפתח עם תרגיל ״ריקוד הסטפס האולטימטיבי או הגרוע״ בו התבקשנו לאלתר במעגל ריקוד סטפס כלשהו ולהציגו בפני הקהל שלנו כאמני הסטפס האולטימיטביים ומחיאות הכפיים מהקהל שלנו בהתאם. "התרגיל מאפשר לכל אחת ואחד מאיתנו לתפוס במה, להכנס למצב הילדי/ליצני שאומר: אני נפלאה, כל מה שאני עושה הוא פנטסטי. בואו תסתכלו עליי! אני הולכת להנות מכל רגע!!!" היא מסבירה. "זהו מצב קלאסי של סטייט le jue (משחקיות play)" לוברני הדגישה כי כל שחקנית ובמיוחד המאלתרת חייבת לפתח ולשכלל את היכולת להשתחרר מהפחד לטעות. היא המשיכה להרעיף עלינו ציטוטים המעניקים לגיטמציה לטעויות לקרות בהזכירה את קיט ג׳ונסטון אשר הנחה את תלמידיו לעולם לא לומר סליחה אם שגו או לא הבינו תרגיל." היא ממשיכה ומצטטת את ז׳אק לקוק ״טעות היא לא רק דבר שעלינו לקבל, היא הכרחית להמשכיות החיים..״

המתנות של אללה לא מגיעות בנייר צבעוני וסרטים מפונפנים. הרבה פעמים המתנות הכי גדולות מגיעות בעטיפה הכי עלובה [...] בגלל זה כשאני רואה משהו שמגיע בעטיפה מעאפנה אני כבר יודע שבפנים יש מתנה רצינית. אז קודם כל אני אומר תודה, ואחר כך מגלה מה קיבלתי." מתוך: שובה של המלכה, גבי ניצן, עמ' 161

#דינמיקהקבוצתית #דמיוןמודרך #אלתור