שנה הלכה, שנה באה
פגרה ארוכה חלפה עד לשנת הלימודים השניה והאחרונה. דומה אבל שונה מקודמתה. התחלנו מנחות קבוצות פלייבק טיפוליות במסגרות שונות תוך שאנו מקבלות הדרכה.
בכרטיס הביקור האינטרנטי של אבי הדרי כתוב כי הוא מטפל מדריך ויועץ בכיר בדרמה תרפיה גשטלטיסט, מנחה קבוצות ובמאי תיאטרון. מלמד ביחידה ללימודי המשך והשתלמויות בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל-אביב, בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטאות ניו יורק ברנדייס ומישיגן ארצות הברית.
בעיניים של אבי הדרי מסופר על הילד שהיה. הוא מנגן על כלי שמעולם לא ראיתי (סוג של יוקליי) ונוכח כאן ועכשיו. הוא מעיף מבט בפונצ'ו שלי ותוהה בקול למה אני לבושה כך כשאנחנו בתל אביב. הוא מספר לנו את ספרה של לאה גולדברג אודות צייר שצייר דמות בעקבותיה נדד בעולם החיצוני והפנימי כדי לפגוש בה. אני נזכרת בג'פטו שהפיח חיים בפינוקיו.
הדרי קורא לנו מתוך "ארנב הקטיפה" גרסה משובחת לצעצוע של סיפור עוד לפני שחברת פיקסאר הוקמה דיאלוג אודות "מיהו אמיתי". ואז מנחה אותנו בתרגיל כתיבה מרתק המוביל אותנו אל מעמקי הלא מודע. מבלי לדעת הרגע בו אני נזכרת בהנחייתו הוא בסוודר הראשון שלי שביכרתי לנטוש בגן בשעשועים סוודר ירוק עם כפתורי זהב.
הרגע הזה ועוד רגעים אחרים של שאר המשתתפות מחליק את הקמטים שבפנינו מזהיר ומחזיר את הזכרונות לצמתים משמעותיים בחיינו.
במפגש הבא נעלה את חלקם על הבמה, נצחק ונדמע. נגדל ונשאר ילדים כמו בעיניים של אבי הדרי
