האם אפשר להכנס לאותו הנהר?

שושי קיסרי בקשה לצייר את נהר החיים בו משתקפים הצמתים המשמעותיים. אחר כך להתעכב על שלושה צמתים ולכתוב מי היה שם לידי ולענות על עוד מספר שאלות. אחר כך לבחור את התפקיד בו הייתי אני מתוך מגוון אפשרויות. לכאורה הוראות פשוטות, אך הצלילה פנימה הכאיבה והנעימה, מעמיקה עוד ועוד. אחרי השיתופים המרגשים גם של הציורים הכה יפים בזוגות וברביעיות, הומחזו שלושה צמתים על ידי מונולוגים של שלוש דמויות. לאחריהן – רק אם מתאים הנחתה קיסרי בעדינות - דיאלוג ביניהן.

הייתי דמות הילדה (בסיפור של חברה) על הבמה. שתי הדמויות האחרות התעלמו ממני. חשתי עלבון וכעס של ממש. אחר כך שושי אמרה שלרוב, בסיפורי חיים בהם נכחה טראומה בילדות, קשה בהמחזתם לתקשר עם דמות הילדות על הבמה. במקרה שלנו, פנתה אלי לבסוף הדמות הבוגרת והזמינה אותי להצטרף לא לפני שתקשרנו את העלבון.

אחר כך במליאה, דברנו עוד על הגישה הנרטיבית ועל השפעתה המיטיבה. מישהי אמרה הרי איך צומחים צמחים? מהמיץ של הזבל. אחרת מחתה דמעה ושאלה אבל עד מתי זה יימשך הבור הזה אותו אני מכירה? ונזכרתי במילות השיר "וככה זה יהיה עד שלא" של יהלי סובול. קיסרי אמרה שהכוחות שלנו סביב המשבר, הם המשמעותיים לזכירה, לעטיפה המחודשת של סיפור החיים המשברי.

חשבתי על נשל הנחש בסיפורו של מלך באדולינה שצפה שעות רבות בתהליך ההשלה, ורק אחרי שנגלה הנחש וזחל משם נפלה ההבנה שכל אותו הזמן הוא התבונן בנשל.